לנשום עמוק.

אני מרגישה שאני מוותרת לעצמי על הנפש שלי, לוקחת צבע לבן וצובעת בשכבות גסות ובלתי אחידות את כל הצבעוניות שעוד קיימת בי, בנו, ואחרי שהן מתייבשות אני מתחרטת ומקלפת אותן, אבל תמיד נשארים חורים חורים מכוערים שאני מנסה לטשטש.

אני תמיד נמשכת לסכנה, לגברים שלא באמת עשו לי טוב עד היום אבל אף פעם לא באמת הייתי בטוחה בזה עד הסוף, הרי כולם אומרים שהבליינים שיוצאים בכל שישי למסיבה עם כוסית וודקה ביד אחת וסיגריה בשנייה הם המתכון לחוסר אמון ובגידות, אבל מחיקת הרצונות והאמונות שלי עם עצמי זו גם סוג של בגידה, מסוג שונה של גברים.

כל הרגישים האלו עם בעיות הביטחון העצמי שנושק לרצפה, אלו שראיתי בהם טוב טוב את השתקפותי, את טוב הלב והתמימות, אלו שאוהבים דברים שלכאורה מיוחדים כמו ספרות וכתיבה ויש בהם ערך מוסף, תמיד יש מה ללמוד מהם והם מדהימים ומרגשים וסוחפים ואני נשאבת אליהם ואל מי שהם ואל הכנות שלהם שלא פוגשים בכל יום.

אנחנו שוכבים במיטה עם אור דלוק למרות שזה נורא קשה לי, מעולם לא נחשפתי ככה.

אני מסתכלת לו עמוק בעיניים וברקע מתנגן טארו של אלט ג'יי, האהוב עליי שלהם.

האישונים מתרחבים והכל שקט וחם ולאט, והלב שלי דופק על 400 ואין רגע מושלם מזה, והוא עדיין לא שומע.

אני אוזרת אומץ ובשפתיים נשוכות אומרת את הדבר הכי עמוק שנחבא בי במלוא הכוונה -

אני אוהבת אותך.

הוא מחייך חצי חיוך,

שבור כזה, דומם

מחבק אותי חיבוק מוחץ או מלטף בעדינות ואז מרפה ממני ושואל-

"רעבה? רוצה אבוקדו?"

ואני תוהה מתי תגיע הרגישות שלו, מתי יאהב אותי גם ויפסיק לפחד מהרגש.

כנראה שאתהה לנצח.

מצידך ענית לי היום שזה נגמר, אז למה נתת לי להרגיש שאתה באמת שלי? להרגיש שלמה איתך?

מחליא אותי לא לקבל את המתנות הקטנות של החיים בדמותך - להתעורר לצידך, להתקלח יחד, לשבת בגינה שטופת שמש ולשתות איתך קפה של בוקר, לטייל איתך, לקרוא איתך, להמליח את הים בדמעות שלנו, מאושר או התרגשות, לחבק אותך, להרגיש אותך, לכתוב לך, לספר לך, לנסוע ולא חשוב לאן, העיקר שזה איתך.

מחליאה אותי האטימות שלך.

מחליא אותי שהיית הראשון שלי ולא אהבת אותי.

אני לא מאמינה לך שלא, לא מסוגלת ולא רוצה להאמין.

מחליא אותי לחשוב שבאמת באמת אין אותך יותר, שבאמת באמת נפרדנו.

אף אחת לא תאהב ותכיל אותך כמוני.